קלרה שלי
ספר הביכורים שלי עוסק ביצירת קשר עם חברים דמיוניים שעוזרים לנו להתמודד עם משברי החיים בעתות משבר ולחזק את מערכת החוסן הנפשי שלנו על ידי משחקיות וחמלה אל מול מצבי טראומה.
"האישה שוכבת במיטה בוכה, היא מדמיינת את קלרה בסלון ישנה על הספה, זה עוזר לה להרגיש יותר רגועה. האישה מנסה לישון, אבל הדמעות נחנקות לה בגרון. בית החזה לוחץ וכואב. היא משמיעה קולות של אנחה כשהיא מנסה לנשום עמוק ולהירגע. ברקע היא שומעת את צעדיה של קלרה, כבדים, רגל אחר רגל היא מניעה כשהיא עושה דרכה לחדר של האישה מהכיוון של הסלון. קלרה מתיישבת ליד האישה. היא מרימה את הקריסטל של הרוז קוורץ שמונח על השידה ליד המיטה ומניחה על הלב של האישה. היא מגישה לאישה את המשחה של הטראומיל כדי שהאישה תעסה את הסדק שבלב."
לאישה יש תינוק שרק נולד, יש לה גם בעל ואבא אוהב שלימד אותה תמיד שאסור להתקרב לגרמנים ולגרמנים. היא מנסה להיות אמא וחוזרת לכתוב לחברה הדמיונית שאימצה בגיל ההתבגרות ולשתף אותה בקשיי הזוגיות, באימהות ובכתיבת הדוקטורט שלה. אבל ככל שהסיפור מתקדם, החברה הדמיונית מתגלה כקלרה היטלר, מצבה הנפשי מתערער וגם המציאות לא נחה: מצד אחד סודות משפחתיים מתגלים, מצד שני יחסי ההורים הצעירים מתערערים. כשהם נפרדים, קלרה עוברת לגור איתה ועם בנה ועוזרת לה לגדל אותו ואת עצמה. גבולות המציאות והדמיון מיטשטשים והולכים ומתבהרת סכנה גדולה. האם שתי הנשים יציחו לגדל בן אוהב חיים ורגיש או שיגדלו דיקטטור מסוכן ומצמית?
בשש השנים בהן נכתב הספר המחברת התוודעה לקלרה שבתוכה, והחלה לגלות סביבה עוד ועוד נשים ואימהות, בעיקר כאלה כמוה, דור שני לניצולי שואה, שאמא של היטלר עוברת להן כמעט יום יום בתודעה. הצורך לנהל שיחה יומיומיות עם המקור של הרוע ולבדוק האם האימהות אשמות או לא אשמות ברוע של בניהם מעסיק אותנו גם בימות מלחמה. הקריאה בספר מציעה את האפשרות להרגיש חמלה, משחקיות ואנושיות מול טראומת השואה ובה בעת צורבת את הזיכרון הטראומתי המחלחל לכדי ירושה בינדורית.
ד"ר בירי רוטנברג, רחוב כצנלסון 104, גבעתיים | birirot@gmail.com | 054-4989193
